ירושלים – הסיפור הרב דורי – גדעון אייך

ירושלים עבורי היא הקו שמחבר אותי לאבותיי, חיינו בזמנים שונים ובתנאים שונים אך כולנו במשך אלפי שנים שאפנו להגיע לירושלים, אך מה היא ירושלים?

תחילה אספר על סבו של סבי, אבא אליאס שמיד לאחר חתונתו שכנע את אשתו הטריה ויצא עם אבא מהרי למסע הציוני הראשון ב- 1860, המסע שכל כולו אמונה באלוקי ישראל שגם הפעם יחצה לנו את הים ויעביר את בניו לירושלים כפי שעשה למשה ולבני ישראל ביציאתם ממצרים, אך לצערנו הנס לא התרחש והמסע נגמר באסון שרבים לא חזרו ממנו.

רצה הגורל ואבא אליאס ואמא שרה שרדו את המסע, התגברו על החולי המתמשך שמנע מהם פרי בטן ולבסוף ילדו שישה שבהם הטמיעו את הכמיהה לירושלים.

סבי שקיבל מאביו לא הסתפק בכמיהה בלבד אלא ערך סעודת הודיה שבה בכל שנה התפלל וביקש שיתגשמו הנבואות וציפור גדולה תגיע ותיקח את כל המשפחה לירושלים כפי שהאל הבטיח "ואשא אתכם על כנפי נשרים", כמובן שתפילתו נענתה וזכה לעלות לישראל במבצע שלמה בו מטוסי אל עלנחתו והמריאו כנשרים בשדה התעופה באתיופיה בעיצומה של מהפכה ונשאו איתם אל ירושלים מספר שיא של 15,000 יהודים בתוך מעט יותר מיממה.

המשפחה של אבא עברה לאדיס בתחילת שנות ה- 70, האחים רכשו השכלה אקדמאית ואחד אחרי השני היגרו לארצות הברית וקנדה, אימא שהייתה במסלול בריחה שיועד בעיקר לצעירים ואורגן על ידי אבא בוגלה והתבסס על פרצה בגבול בין אתיופיה לקניה "נתקעה" באדיס אבבה התחתנה וכך נולדתי בעיר מנותק מההוויה הביתא ישראלי, אך גם שם הוריי המשיכו לקיים את השאיפה לירושלים ושימשו כמרכז לכל השליחים הקרובים והרחוקים שפעלו להמשך עליית יהודי אתיופיה תחת סכנת כליאה ואף מיתה.

אך הסיפור האישי שלי מעט שונה, בשל קרבתו של אבא לגופי העלייה שפעלו באתיופיה ביניהם אבא זימנה שהיה מחלוצי המאבק לעלייה עודכן כי קרוב משפחה צפויי לעלות לישראל יחד עם משפחתו בעוד כשבוע, אבא ביקש וקיבל את הסכמתו של הקרוב כי יעלה אותנו כבניו בתנאי שידאג לכל הניירות והדרכונים, האישורים הונפקו באמצעות מתן שוחד לממונים ועלייתנו אושרה. אבא שמח ותכנן להעלות את כל המשפחה באותו אופן בתוך מספר שבועות, אך תוכניתו של אבי לא צלחה ומשפחתי עלתה לישראל והתאחדנו למשפחה תחת קורת גג אחת בחלוף 8 שנים.

במשך כל אותם שנים שחייתי בישראל ללא הורים השלמתי את מה שהיה חסר לי בנוגע לאמונה ולתרבות הביתא ישראלית, זאת תחת כנפיהם של דודתי שמחה ודודי בייה שיבל"א סבא מולה וסבתא וורקיט ז"ל והקייסים, ותמיד ידעתי שאני כאן לא בזכות עצמי אלא בזכות אלו ששמרו וחרטו את ירושלים על ליבם, אולי יבואו ימים שירושלים תשכח מליבנו אך היא לעולם לא תשכח אותנו.

ואם עליי לסכם זאת ירושלים עבורי היא הכל, היא העבר שמחבר אותי לאבותיי ואת קהילתנו לשאר קהילות ישראל, היא ההווה שמשמשת לנו גם כבית וגם כאידיאל חברתי ודתי שמאתגר ודורש מאיתנו לא להישבר ולדבוק בשביל ההגשמה, וגם העתיד שמשמש לנו כחזון אישי ולאומי להגיע לימים בהם נזכה וירושלים של מטה תהא גן העדן של מעלה, מקום בו השלום השלווה השגשוג והצמיחה יהיו מנת חלקם של כל הנבראים.

עבורנו בני הקהילה יום ירושלים הוא גם יום הזיכרון לנספים בסודן בדרכם לארץ ישראל, וכך האושר השמחה ותפילת ההודיה מתערבבים להם עם הדמעות העצב וקולות הזעקה ומי ייתן ונהיה ראויים לקורבן שנדרשנו לשלם בכדי לפתוח את שערי אתיופיה, יהי זכר הנופלים ברוך.

מעלת השתיקה ואהבת השלום – אבא מולועלם ייך ז"ל

לאבא מולועלם אסרס ייך ז"ל הייתה נוכחות מרשימה. הוא ניחן בשפה עשירה וידע נרחב בתחומים רבים, אך אהבתו ומומחיותו הייתה ונשארה התנ"ך. לכן התבקש מידי פעם להעביר את לימוד התורה לאחר תפילת הקייסים בימי שישי.

יום שישי אחד, עם גמר תפילת ערבית בבתי הכנסת של הקהילה בקרית מלאכי אבא החל לשאת דברים שרוממו את נפשם של השומעים בנושאים הקשורים לפרשת השבוע, אחד הנוכחים שכעס על אבא שבאותם ימים היה יו"ר הקהילה החל להקניט את אבא באופן אישי ואת הוועד בכלל באמירות מאוד פוגעניות ומעליבות. אני, שהייתי אז כבן 20 ישבתי לצדו של אבי בלעתי את לשוני ונצנוצי דמעות של כאב החלו עולים בעיניי וכעס ושנאה מלאו את ליבי.

אבא עם נבוך ומבויש הפסיק את דבריו ישב ולא אמר דבר. חלק מהקהל כעסו מאוד על האיש הן בשל העיתוי והן על הדרך בה מצא למחות על אי שביעותו מההחלטות שהתקבלו בוועד. אך עבורי העובדה שאבא שתק ולא "החזיר" לאדם שתקף אותו בצורה כה בוטה ומשפילה הייתה מעין כניעה והשפלה שמעידה רק על חולשה ורפיסות.

בחזרה לבית, אבא הרגיש בשתיקתי הרועמת ושאל "האם הכל בסדר"? עניתי שלא ממש ומה שהתרחש בבית הכנסת מעציב ומכעיס אותי מאוד, זאת במיוחד לאור העובדה שאפילו אני יכולתי לענות לו ולהעמיד אותו במקומו ולשמור על כבוד משפחתנו. אבא יישר מבט ובפנים חתומות ובקול נוקב סיפר כי לעולם לא הצטער על שסגר את פיו, אך הצטער לא פעם על מה שאמר בשעת כעס ובמיוחד באותם ויכוחים שבהם היה לו הרבה יותר מה להפסיד.

הדברים ישבו על ליבי אך לא הזדהיתי לגמרי עם הדרך בה נהג ולמען האמת ביקשתי נקמה שתהא כואבת וארסית.

לאחר מספר ימים בודדים הגיע לביתנו אותו אדם מלווה בקייסראובלוקייס אלמו ז"ל ועימם מספר "שמגליהוץ', במעמד זה התנצל על התקרית וביקש סליחה מאבא על התנהגותו, אבא כמובן סלח. ואת המעמד חגגו באוכל ושתיה וקינחו בבונה מסורתית. ומאז אותו אדם יקר ליווה כבן בית את המשפחה שלנו בכל האירועים השמחים והכואבים כולל הלווייתו של אבי לפני כשנתיים.

מכאן למדתי כמה יסודות במורשת אבותינו, כמה יקרה היא השתיקה, כמה נשגב הוא מבקש הסליחה וכמה יקרים הם הקייסיםוהשמגליהוץ' העוסקים בשלום בית והשכנת שלום בין איש ורעהו

אהבה וכבוד בין אחים – עד היכן

בוקר אחד בעודי מתארגן לעוד יום שגרתי, סבא מולה נדאו ביקש שאשאר ואקח אותו לבקר את אחיו בשל חלום רע שחלם במהלך הלילה. תחילה ניסיתי להסביר שאין ביכולתי להיעדר מעבודתי ללא התראה ולכן הצעתי שאקח חופשה מסודרת ובימים הקרובים נלך לבקר את אחיו.

להפתעתי סבא התעקש וקבע שעליו לראותו תיכף ומיד, דבר משונה מאוד שהרי סבא היה כל כך נוח שתמיד מחל וויתר על רצונו מתוך בחירה לא להזדקק לטובות או חסדים של כל אדם אף לא של נכדיו.

התארגנו והתחלנו בנסיעה לבית אחיו ברמלה. בדרך התקשרתי לעדכן את אמא בבקשתו המיוחדת של סבא, ולבקש את הטלפון של דודה גנט (בתו היקרה שטיפלה בו במסירות מעוררת הערצה שנים רבות), לתדהמתי ציינה כי אבא מלסה חש ברע והובהל לבית חולים "קפלן" במהלך הלילה. רעד אחז בגופי כאשר במקביל סבא ששמע את כל השיחה שמר על שלוותו ורק מלמל "אלוקים יעזור לו" מבלי להתפלא על אמיתות חלומו.

כאשר הגענו לחדר בו שכב אבא מלסה וסביבו רבים מילדיו, הזדעקה דודה גנט: "מסכן למה סחבת אותו לכאן?", ואז בעוד סבא צועד לאטו, שמעתי את אבא מלסה שואל בקול חלש ונעים: "האם זה שבא לבקרני זה מי שאני חושב?" אכן כך ענתה הדודה.

בשומעו את תשובתה ביקש שיעכבו את אחיו ויסייעו לו להזדקף כי אינו מעוניין לקבל את פני אחיו בשכיבה. וכך היה סבא נישק וחיבק את אחייניו, ובזמן הזה בעזרת הצוות אבא מלסה שהיה כבר למעלה מ-100 שנים, עבר למצב כמעט ישיבה על מנת לקבל את פני אחיו הקטן בחמש שנים בעודו שוכב חולה בבית חולים.

כל שיעורי כיבוד ההורים המבוגרים והאחים שלמדתי בחיי התגמדו ברגע לאור הרף הגבוה שהציב אבא מלסהנדאו ז"ל, מי ייתן ונזכה להמשיך את דרכם האצילית הערכית והאוהבת אדם של אבותינו.